בספר חופת אליהו רבה כתב (ע"פ המובא בסוף ספר ראשית חכמה שער ג) שאין לכבות נר, וכן איתא בכף החיים (קטז, סקקט"ו) וזו לשונו: "ארז"ל אל יכבה אדם הנר בפיו ודמו בראשו. והא דנוהגין הנשים בע"ש לכבות את הנרות בפיהם שומר מצוה לא ידע דבר רע", וכן הובא בבן איש חי (פרשת פנחס אות יח), בשו"ת שלמת חיים (מהדו"ק יורה-דעה ח) ובספר בית יחזקאל (עמוד קפג אות לב), וכן כתבו בספר יש נוחלין (אזהרות מן הסכנות) ושו"ת רבבות אפרים (ג, תצז). נראה דמקור הדין הוא בספר אוצר המדרשים (עמוד קסו אות כא), בכל בו (יח). וכן הובא דין זה בספר הליכות עולם (ז פרשת פנחס אות כ).

בספר אוצר הידיעות (מערכת נ אות א) כתב כי המכבה את הנר דמו בראשו, והוסיף: "וכתב בשו"ת שלמת חיים (ב, ח) דבוודאי ראוי ליזהר מזה, ומי שאינו יודע, יגן עליו הפסוק שומר פתאים ה' ". ועיין עוד בכף החיים פלאג'י (לא אות כח) דציין דדמו בראשו, ולפיכך לא יכבה את נר הבדלה בפיו, וכן איתא בשו"ת רבבות אפרים (ד, נד אות לה). ויש ספרים שציינו דזה מנהג, וזו לשונו של ספר נשמת שבת (עמוד תכג): "ואגב יש מנהג שלא לכבות נר ברוח פיו, רק ע"י ידיו... אחד מד' דברים שהעושה אותן דמו בראשו והוא המכבה את הנר בפיו".

בספר ילדים כהלכה (פרק דברים האסורים משום סכנה עמוד רטו אות ד) כתב בהאי לישנא: "יזהרו הילדים לא לכבות נרות בפה ובפרט נרות עוגת יום הולדת וכדו', משום סכנה". לפי"ז נראה דיש מקום לעורר על המכינים עוגת יום הולדת עם נרות שלא יבקשו מחתן השמחה לנשוף על הנרות ולכבותם.