יום עשרה בטבת נקבע ע"י הרבנות הראשית כיום קדיש לכל אלה אשר שיכלו בני משפחה בשואה ורובם אינם יודעים יום המיתה בבירור. והרי זה כדין כל אדם שאינו יודע יום מיתת קרובו שקובע לו
יום לאמירת קדיש. ואילו יום שכל עמנו מבכה את המיליונים שאבדו בשואה אינו העשירי בטבת אלא יום הזכרון לשואה ולגבורה שנקבע ע"י ממשלת ישראל ליום כ"ז בניסן ואינו יום קדיש כלל. 
ולכן, נכון הדבר שתוך כמה עשרות שנים לא יהיה יותר מי שיאמר קדיש ביום עשרה בטבת לחללי השואה, כי פשוט לא יהיה גם צורך בכך, ואת זכר השואה האכזרית והנוראה ימשיך עם ישראל לזכור ביום כ"ז בניסן.