פדיון מעשר שני

ניתן לחלל מעשר שני רק על מטבע שמשמש בפועל כמטבע סחיר במדינה.[3] הדרך הפשוטה לחלל מעשר שני, היא לייחד מטבע במקום מסוים בבית, ולסמן אותה בכל דרך שתיראה לו, כך שלא ישתמשו בה בטעות. עדיף להניח מטבע בעלת ערך מקסימאלי, כך שיוכל לעשות עליה הרבה חילולים (כיום - סוף תשס"ט – שיעור הפרוטה הוא פחות מעשר אגורות, כך שעל מטבע של עשרה שקלים יוכל לחלל כמאה פעמים). בכל פעם שמחלל מעשר שני, הוא מחלל על פרוטה (או פרוטה ורבע, לפי הנוסחים השונים) מתוך שווייה של המטבע. ניתן להניח ליד המטבע פתק, ובו לסמן כמה פעמים כבר חיללו על מטבע זו. כאשר המטבע קרובה להתמלא, ייקח מטבע אחרת, ויאמר "כל המעשר שבמטבע זו, מחולל על פרוטה במטבע זו" (בשעת האמירה יצביע על הראשונה ואחר כך על השנייה). כעת המטבע הראשונה יצאה לחולין וניתן להשתמש בה לכל צורך, ואת השנייה ישמור במקומה, ויכול לחלל עליה עוד פעמים רבות, שכן יש בה רק פרוטה אחת של מעשר שני. כך יעשה בכל פעם שהמטבע מתמלאת. את המטבע מחזיק ברשותו עד לזמן "ביעור מעשרות" (עיינו להלן).

אפשרות אחרת היא לעשות מינוי על קרן לחילול מעשר שני. אותה קרן דואגת לפרוטות זמינות בכל עת, וכל מי שמנוי על הקרן יכול לחלל על מטבעות אלה בעת שמפריש מעשר שני, או כשפודה נטע רבעי כפי שיבואר להלן. עלות המינוי היא כמה עשרות שקלים לשנה. יש כמה קרנות, לדוגמא: מכון התורה והארץ, טל' 08-6847325.[4]

בתוך גבולותיה העתיקים של ירושלים מימי בית ראשון[5] אסור לחלל מעשר שני כשהוא טהור. וכאמור לעיל, גם כיום ייתכן בהחלט מצב שהפירות טהורים. על כן, הנמצא בירושלים המקודשת (בתחומי עיר דוד והעיר העתיקה של ימינו) ויש לו פירות טבל, יוציא את הפירות מחוץ לאותם הגבולות, ואז יפריש תרו"מ ויחלל את המעשר השני. לחילופין, יכול להרטיב מעט את פירות הטבל (כולם) וייגע בהם, ועל ידי כך ייטמאו, ואז הוא יוכל להפריש ולחלל את המעשר גם בתוך ירושלים.[6] הוא הדין לגבי מטבע של חילול מעשר שני, שאי אפשר לחללה על מטבע אחר בתוך גבולות ירושלים כנ"ל, אלא יש להוציאה מגבולות אלה ושם לחללה על מטבע אחר.